דלקת כרונית וחמצן היפרברי: מה קורה בתוך הרקמה ומה המחקר באמת מלמד?

דלקת היא מנגנון הגנה – אז מתי היא הופכת לבעיה?

דלקת היא אחת ממערכות ההגנה החשובות ביותר של הגוף. כאשר אנו נפצעים או נחשפים לזיהום, היא מסייעת לסלק את הגורם המזיק, לפנות תאים שנפגעו ולהתחיל בתהליך הריפוי.

ברוב המקרים, לאחר שהרקמה מחלימה, גם הדלקת דועכת והגוף חוזר לאיזון. אולם כאשר התגובה הזו אינה נפסקת, היא עלולה להפוך לדלקת כרונית.

במצב כזה, לא מדובר רק בעלייה במדדי דלקת בבדיקות הדם. גם סביבת הרקמה עצמה משתנה: תאי מערכת החיסון ממשיכים לפעול, זרימת הדם המקומית עלולה להשתנות, ותהליכי התיקון הטבעיים של הגוף אינם מסתיימים כרגיל.

כאן נכנס החמצן לתמונה.

בשנים האחרונות חוקרים בודקים האם טיפול בחמצן היפרברי (HBOT) – טיפול המשלב לחץ סביבתי מוגבר עם אספקת חמצן – עשוי להשפיע על סביבת הרקמה ועל התהליכים הביולוגיים המתרחשים בה.

בכמה מחקרים נמצאו שינויים בפעילות מערכת החיסון, במדדים דלקתיים ובמנגנוני תיקון של הרקמה. עם זאת, חשוב לזכור שדלקת כרונית אינה מחלה אחת, וההשפעה של HBOT עשויה להיות שונה בין מצבים רפואיים שונים.

כדי להבין מדוע הנושא מעורר עניין כה רב, כדאי להכיר תחילה כיצד פועלת הדלקת עצמה.

דלקת חריפה: כך הגוף מתקן את עצמו

כאשר רקמה נפגעת, הגוף מפעיל תגובה מהירה ומתוכננת היטב.

כלי הדם באזור משתנים כדי לאפשר לתאי מערכת החיסון להגיע במהירות למקום הפגיעה. תאים אלה מסלקים חיידקים, וירוסים או תאים שניזוקו, ובמקביל שולחים "הודעות" לתאים אחרים כדי לתאם את תהליך הריפוי.

אפשר לדמות זאת לצוות תיקון שמגיע לאתר בנייה: תחילה מפנים את ההריסות, אחר כך מתקנים את הנזק, ולבסוף עוזבים את המקום.

כך נראה בדרך כלל רצף האירועים:

פגיעה → דלקת → גיוס תאי חיסון → תיקון הרקמה → חזרה לאיזון

חשוב להבין שגם סיום הדלקת הוא חלק פעיל מהתהליך. הגוף מפסיק בהדרגה את גיוס תאי החיסון ומאפשר לרקמה לחזור לתפקוד תקין.

דלקת כרונית: כשהגוף לא מצליח "לכבות" את התגובה

בדלקת כרונית התהליך הזה אינו מסתיים בזמן.

תאי מערכת החיסון ממשיכים לפעול במשך שבועות, חודשים ולעיתים אף שנים. הסיבות לכך משתנות בין אדם לאדם ויכולות לכלול מחלות אוטואימוניות, גירוי מתמשך של הרקמה, פגיעות חוזרות או שיבוש במנגנוני התיקון של הגוף.

גם הביטוי של הדלקת משתנה בין איברים שונים.

במעי היא עלולה לפגוע במחסום המגן של דופן המעי.

במפרקים היא יכולה לערב את הרקמות המצפות את המפרק ואת הסחוס.

במערכת העצבים היא עשויה להשפיע על תאי התמיכה של המוח ועל התקשורת בין תאי העצב.

ברקמת השומן היא יכולה להיות קשורה לשינויים בכלי הדם, במערכת הלימפה ובמבנה הרקמה.

למרות ההבדלים, המכנה המשותף הוא אחד: כאשר הדלקת נמשכת לאורך זמן, גם סביבת הרקמה משתנה.

כאשר סביבת הרקמה משתנה

דלקת כרונית אינה מתרחשת רק בתוך תאי מערכת החיסון. היא משפיעה על כל הסביבה שבה נמצאים התאים – כלי הדם, רקמת החיבור, העצבים והנוזלים שביניהם.

תאי מערכת החיסון אינם רק "לוחמים" נגד גורמים מזיקים. הם גם מסייעים בניקוי תאים פגועים, מתקשרים עם תאים אחרים, מווסתים את עוצמת הדלקת ומעודדים את תהליך התיקון.

אחד מסוגי התאים החשובים בתהליך הוא מקרופאג – תא חיסון שמסוגל לשנות את תפקידו בהתאם לצורכי הרקמה. לעיתים הוא מסייע בהרגעת הדלקת ובהחלמה, ובמצבים אחרים הוא עשוי להשתתף בהמשך התגובה הדלקתית.

התקשורת בין תאי מערכת החיסון מתבצעת באמצעות ציטוקינים – מולקולות קטנות שמעבירות מסרים בין התאים ומתאמות את התגובה הדלקתית. הציטוקינים חיוניים לתהליך הריפוי, אך כאשר הם ממשיכים להישלח לאורך זמן, הם עלולים לתרום להמשך הדלקת.

כלי הדם: הרבה יותר מצינורות

השכבה הפנימית של כלי הדם, הנקראת אנדותל, אחראית על הרבה יותר מהובלת הדם.

היא מסייעת לווסת את זרימת הדם, את מעבר הנוזלים לרקמה ואת כניסתם של תאי מערכת החיסון לאזור הפגוע.

כאשר קיימת דלקת ממושכת, גם פעילות האנדותל עלולה להשתנות. כתוצאה מכך אספקת החמצן וחומרי המזון לרקמה עלולה להיות פחות יעילה.

לכן, הקשר בין דלקת לבין זרימת הדם ואספקת החמצן הפך בשנים האחרונות לאחד מתחומי המחקר המרכזיים.

דלקת וחמצן: מערכת יחסים דו־כיוונית

במהלך דלקת, תאי מערכת החיסון צורכים יותר אנרגיה וחמצן. במקביל, שינויים בזרימת הדם ולעיתים גם הצטברות נוזלים ברקמה עלולים להקשות על אספקת החמצן לתאים.

כך עלול להיווצר מצב שבו הרקמה זקוקה ליותר חמצן, אך מקבלת פחות.

לא בכל מחלה דלקתית זה קורה, ולא בכל רקמה התהליך זהה. אולם הקשר בין דלקת לבין זמינות החמצן ברקמה הוא אחד הנושאים הנחקרים ביותר כיום.

ההבנה הזאת הובילה חוקרים לשאול שאלה חשובה:

האם שינוי מבוקר בכמות החמצן שמגיעה לרקמה יכול להשפיע גם על תהליך הדלקת ועל מנגנוני התיקון של הגוף?

זו בדיוק השאלה שנבחנת במחקרים על טיפול בחמצן היפרברי, ובה נעסוק בחלק הבא.

כיצד הגוף מגיב לשינויים ברמת החמצן?

הגוף עוקב כל הזמן אחר כמות החמצן שמגיעה לרקמות. כאשר אספקת החמצן יורדת, התאים מפעילים מנגנוני הסתגלות שמטרתם לעזור להם להמשיך לתפקד.

אחד המנגנונים המרכזיים נקרא HIF-1α – חלבון המשמש כ"מד חמצן" של התא. כאשר החמצן נמוך, הוא מפעיל גנים המסייעים לתא להסתגל, לשפר את ניצול האנרגיה ולעודד יצירת כלי דם חדשים.

מנגנון נוסף הוא NF-κB, חלבון המסייע לווסת את התגובה הדלקתית. שני המנגנונים הללו אינם פועלים בנפרד – הם משפיעים זה על זה, ולכן שינויים ברמת החמצן יכולים להשפיע גם על עוצמת הדלקת.

המשמעות היא שהקשר בין חמצן לדלקת אינו חד-כיווני. דלקת יכולה לשנות את זמינות החמצן ברקמה, ושינוי בזמינות החמצן עשוי להשפיע על התגובה הדלקתית.

המיטוכונדריה: המקום שבו חמצן הופך לאנרגיה

המיטוכונדריה מוכרת כ"תחנת הכוח של התא", משום שהיא משתמשת בחמצן כדי לייצר את האנרגיה הדרושה לפעילותו.

אבל תפקידה רחב הרבה יותר. היא משתתפת גם בתגובה לעקה, בתקשורת בין תאים ובוויסות פעילות מערכת החיסון.

לכן, כאשר משתנים זמינות החמצן או מצב הרקמה, גם פעילות המיטוכונדריה עשויה להשתנות.

ROS לא רק גורמי נזק

במהלך ייצור האנרגיה נוצרים באופן טבעי גם ROS – מולקולות פעילות של חמצן.

לעיתים מציגים אותן כגורמות לנזק בלבד, אך התמונה מורכבת יותר. בכמות מאוזנת הן משמשות גם כאותות תקשורת בין תאים ומסייעות להפעיל מנגנוני הגנה ותיקון.

רק כאשר כמותן עולה מעבר ליכולת של הגוף לאזן אותן, עלולה להתפתח עקה חמצונית – מצב שבו עודף מולקולות פעילות עלול לפגוע בתאים.

לכן השאלה החשובה אינה האם נוצרים ROS, אלא כמה נוצרים, לכמה זמן ובאיזה מצב נמצאת הרקמה

למה יותר חמצן אינו תמיד יותר נזק?

במבט ראשון נדמה שככל שיש יותר חמצן, כך נוצרים יותר ROS ולכן גם יותר נזק.

אבל הגוף אינו פועל בצורה כה פשוטה.

חשיפה קצרה ומבוקרת לרמות חמצן גבוהות יכולה דווקא לעורר מנגנוני הסתגלות והגנה טבעיים. אפשר לדמות זאת לאימון גופני: מאמץ קצר ומבוקר מחזק את הגוף, בעוד שעומס ממושך ובלתי מבוקר עלול להזיק.

זו אחת הסיבות לכך שהמחקר על HBOT מתמקד לא רק בכמות החמצן, אלא גם במשך החשיפה, בלחץ ובמספר הטיפולים.

כיצד פועל טיפול בחמצן היפרברי (HBOT)?

HBOT משלב שני מרכיבים: לחץ סביבתי גבוה מהרגיל ונשימת חמצן.

השילוב הזה מאפשר ליותר חמצן להתמוסס ישירות בפלזמה – החלק הנוזלי של הדם. כך החמצן יכול להגיע ביעילות רבה יותר גם לאזורים שבהם זרימת הדם אינה מיטבית.

מעבר לשיפור זמינות החמצן, החוקרים בודקים האם HBOT משפיע גם על מנגנונים נוספים, ובהם:

פעילות תאי מערכת החיסון.
הפרשת ציטוקינים – מולקולות המסייעות לתאי החיסון לתקשר ביניהם.
יצירת כלי דם חדשים.
מנגנוני הגנה של התאים.
תהליכי תיקון והתחדשות של רקמות.

חשוב להדגיש כי מטרת הטיפול אינה "לכבות" את מערכת החיסון. להפך – המחקר בוחן האם ניתן לסייע לה לחזור לפעילות מאוזנת יותר, לאחר שתגובה דלקתית ממושכת יצאה מאיזון.

מה מראים המחקרים בבני אדם?

בשנים האחרונות פורסמו מחקרים שבדקו כיצד HBOT משפיע על דלקת, על עקה חמצונית ועל תהליכי תיקון ברקמות.

אחד המחקרים המרכזיים הוא סקירה שיטתית של De Wolde ועמיתיו (2021), שסיכמה מחקרים בבני אדם שבחנו את השפעת הטיפול על דלקת, עקה חמצונית ויצירת כלי דם חדשים.

בכמה מהמחקרים נמצאה ירידה במדדים דלקתיים מסוימים, ובאחרים נצפו שינויים בגורמים המעורבים בבניית כלי דם ובריפוי רקמות.

ממצא חשוב נוסף היה שהעלייה הזמנית במולקולות החמצן הפעילות אינה מעידה בהכרח על נזק. במקרים מסוימים היא לוותה דווקא בהפעלת מנגנוני הסתגלות ותיקון.

עם זאת, החוקרים מדגישים שהמחקרים כללו אוכלוסיות שונות ופרוטוקולי טיפול שונים. לכן עדיין לא ניתן להסיק שכל טיפול ישפיע באותה צורה על כל אדם או על כל מחלה.

כיצד מגיבה מערכת החיסון?

במחקר נוסף של De Wolde ועמיתיו נבדקו מתנדבים בריאים לאחר שלוש חשיפות ל-HBOT.

החוקרים בחנו את פעילות תאי מערכת החיסון ואת רמות הציטוקינים בדם.

התוצאות היו מעניינות: לא נמצאה עלייה משמעותית בדלקת כלל-גופית או בעקה חמצונית, אך כן נצפו שינויים מסוימים בפעילות תאי החיסון.

הממצאים מצביעים על כך ש-HBOT אינו פשוט "מחזק" או "מחליש" את מערכת החיסון. נראה שהוא עשוי להשפיע על האופן שבו היא מווסתת את פעילותה – נושא שממשיך להיחקר גם כיום.

מה המחקרים מלמדים על HBOT ודלקת כרונית?

בשנים האחרונות נבדק טיפול בחמצן היפרברי במגוון מצבים שבהם דלקת ממושכת ממלאת תפקיד מרכזי. חשוב להדגיש שהתוצאות אינן אחידות, והטיפול עדיין נחקר במצבים רבים. עם זאת, בכמה תחומים כבר קיימים ממצאים מעודדים.

סקירה שיטתית: האם HBOT משפיע על דלקת?

אחת העבודות המרכזיות בתחום היא הסקירה השיטתית של De Wolde ועמיתיו (2021).

החוקרים בחנו מחקרים בבני אדם שבדקו כיצד HBOT משפיע על דלקת, עקה חמצונית ויצירת כלי דם חדשים.

בחלק מהמחקרים נמצאה ירידה במדדים דלקתיים מסוימים, ובאחרים נצפו שינויים בגורמים הקשורים לבניית כלי דם ולריפוי רקמות.

ממצא חשוב נוסף היה שהעלייה הזמנית במולקולות החמצן הפעילות אינה בהכרח סימן לנזק. במקרים מסוימים היא הייתה חלק מתגובה טבעית של הסתגלות ותיקון.

עם זאת, החוקרים מדגישים שהמחקרים היו שונים זה מזה מבחינת סוגי המטופלים ופרוטוקולי הטיפול, ולכן עדיין אין מסקנה אחת המתאימה לכל מצב רפואי.

מחלות מעי דלקתיות: אחד התחומים המבטיחים ביותר

מחלות מעי דלקתיות הן בין התחומים שבהם HBOT נחקר בצורה המקיפה ביותר.

קוליטיס כיבית

במחקר אקראי ומבוקר של Dulai ועמיתיו (2018) השתתפו מטופלים שאושפזו בעקבות התלקחות בינונית עד קשה של קוליטיס כיבית.

כל המשתתפים המשיכו לקבל את הטיפול הרפואי המקובל, ובנוסף קיבלו HBOT או טיפול דמה.

לאחר חמישה ימי טיפול, 80% מהמטופלים בקבוצת HBOT הגיעו להפוגה קלינית, לעומת 25% בלבד בקבוצת הביקורת.

זהו אחד המחקרים האיכותיים ביותר בתחום משום שהוא כלל הקצאה אקראית, סמיות כפולה וקבוצת ביקורת.

עם זאת, מספר המשתתפים היה קטן ולכן דרושים מחקרים גדולים נוספים.

קרוהן וקוליטיס – התמונה הרחבה

מטה־אנליזה של Singh ועמיתיו (2021) סיכמה 18 מחקרים שבחנו HBOT במחלות מעי דלקתיות.

במחקרים רבים דווח על שיפור קליני בחלק מהמטופלים עם קוליטיס כיבית וקרוהן. בקרב מטופלים עם פיסטולות של מחלת קרוהן נמצאו גם דיווחים על ריפוי מלא או חלקי.

עם זאת, המחקרים היו שונים מאוד בגודלם ובאיכותם, ולכן החוקרים מסכמים שהתוצאות מעודדות, אך עדיין נדרשים מחקרים גדולים ומבוקרים יותר.

דלקת מעיים כרונית – השוואה בין מעי בריא למעי דלקתי והמחשה של השינויים במחסום המעי, התהליך הדלקתי וההשפעות הביולוגיות שנחקרו בטיפול בחמצן היפרברי (HBOT). — דלקות מעיים

מה קרה למדדי הדלקת?

במחקר של Weisz ועמיתיו (1997) נבדקו מטופלים עם מחלת קרוהן פריאנלית.

החוקרים מצאו ירידה בהפרשת שלושה ציטוקינים מרכזיים – TNF-α, IL-1 ו־IL-6 – שהם מולקולות המסייעות לתאי מערכת החיסון לתקשר בזמן דלקת.

למרות שמדובר במחקר קטן וישן יחסית, הוא מספק עדות לכך ש-HBOT עשוי להשפיע לא רק על אספקת החמצן לרקמה, אלא גם על פעילות מערכת החיסון

ליפאדמה: מה אנחנו יודעים כיום?

ליפאדמה היא מצב כרוני שבו מצטברת רקמת שומן באופן לא פרופורציונלי, בעיקר ברגליים ולעיתים גם בזרועות.

המחקרים מראים שלא מדובר רק בעודף שומן. ברקמה נמצאו גם שינויים בכלי הדם, במערכת הלימפה ובתאי מערכת החיסון.

מחקר של Al-Ghadban ועמיתיו (2019) מצא תאי שומן מוגדלים, עלייה במספר תאי מערכת החיסון ושינויים בכלי הדם והלימפה.

מחקר נוסף של Kruppa ועמיתיו (2023) הראה שככל שהמצב מתקדם, כך מתרחשים גם שינויים גדולים יותר במבנה הרקמה.

עם זאת, חשוב להדגיש: מחקרים אלה לא בדקו טיפול ב-HBOT, ולכן אינם מוכיחים שטיפול בתא לחץ יעיל לליפאדמה. הם בעיקר מסבירים מדוע התחום מעורר עניין מחקרי.

יפאדמה – המחשה רפואית של רגליים עם ליפאדמה והשוואה בין רקמת שומן תקינה לרקמת שומן דלקתית, המדגימה את השינויים ברקמה, כלי הדם, מערכת הלימפה והתהליכים הביולוגיים הנחקרים במחלה. — ליפאדמה

דלקת מפרקים שגרונית

במחקר פיילוט משנת 2023 השלימו תשעה מטופלים סדרה של 30 טיפולי HBOT.

במהלך שישה חודשי המעקב לא נמצאה החמרה בממצאי ה־MRI של המפרקים.

מאחר שמדובר במחקר קטן וללא קבוצת ביקורת, אי אפשר להסיק ש-HBOT עצר את המחלה. עם זאת, התוצאות מצדיקות מחקרים רחבים יותר.

דלקת במערכת העצבים

גם במוח ובמערכת העצבים מתקיימים תהליכים דלקתיים.

סקירה משנת 2024 בחנה את השפעת HBOT על תאי החיסון של המוח, על תהליכי תיקון ועל יצירת קשרים חדשים בין תאי עצב.

המחקרים מצביעים על כיוונים מבטיחים, אך חלק גדול מהראיות עדיין מבוסס על מחקרי מעבדה ובעלי חיים. לכן יש צורך במחקרים קליניים נוספים בבני אדם.

מה ניתן ללמוד מכל המחקרים?

כאשר מסתכלים על כלל המחקרים, עולות כמה מגמות משותפות:

שיפור זמינות החמצן ברקמות.
שינויים במדדים דלקתיים מסוימים.
השפעה אפשרית על פעילות מערכת החיסון.
עידוד יצירת כלי דם חדשים.
תמיכה בתהליכי תיקון של רקמות.

עם זאת, חשוב לזכור שהשפעת HBOT משתנה בין מחלה למחלה ובין פרוטוקולי טיפול שונים. לכן אין לראות בו פתרון אחיד לכל מצב של דלקת כרונית.

האם אפשר להשוות בין תא לחץ רפואי לתא לחץ מתון?

רוב המחקרים במאמר בוצעו בתאי לחץ רפואיים בלחצים של כ־2.0–2.5 ATA ולעיתים תוך נשימת 100% חמצן.

לעומת זאת, בתאי לחץ מתונים נהוג להשתמש בדרך כלל בלחצים של 1.3–1.5 ATA, ולעיתים החמצן ניתן באמצעות קנולה או מערכת נשימה ייעודית.

גם בתא לחץ מתון עולה כמות החמצן המגיעה לרקמות, אך עוצמת החשיפה שונה. לכן אי אפשר להניח שתוצאה שהתקבלה במחקר רפואי תתקבל באותה מידה גם בפרוטוקול מתון.

זו אחת הסיבות לכך שהמחקר בתחום ממשיך להתפתח.

סיכום: דלקת כרונית היא יותר מתגובה של מערכת החיסון

במשך שנים רבות התייחסו לדלקת כרונית בעיקר כאל פעילות ממושכת של מערכת החיסון. כיום התמונה רחבה הרבה יותר.

המחקר מראה שדלקת ממושכת משפיעה גם על זרימת הדם, אספקת החמצן לרקמות, פעילות התאים ותהליכי התיקון הטבעיים של הגוף. לכן חוקרים אינם בוחנים רק כיצד להפחית את הדלקת, אלא גם כיצד ליצור סביבה שתאפשר לרקמה לחזור לתפקוד מאוזן.

כאן נכנס לתמונה הטיפול בחמצן היפרברי (HBOT).

מחקרים בבני אדם מצאו כי במצבים מסוימים הטיפול עשוי להשפיע על תהליכים הקשורים לדלקת, לשפר את זמינות החמצן ברקמות, לתמוך ביצירת כלי דם חדשים ולעודד מנגנוני תיקון טבעיים. במחלות מעי דלקתיות, למשל, פורסמו מחקרים קליניים שהציגו תוצאות מעודדות כאשר הטיפול ניתן בנוסף לטיפול הרפואי המקובל.

יחד עם זאת, חשוב להבין שאין כיום טיפול אחד המתאים לכל סוגי הדלקת הכרונית. התגובה לטיפול תלויה במחלה, במצב הרקמה, במאפייני המטופל ובפרוטוקול שבו משתמשים.

המסר המרכזי שעולה מהמחקר אינו ש"חמצן מרפא דלקת", אלא שהחמצן הוא חלק משמעותי מהסביבה הביולוגית שבה מתרחשים תהליכי ריפוי והתחדשות. ככל שהמדע מבין טוב יותר את הקשר בין חמצון הרקמה, מערכת החיסון ותהליכי התיקון, כך מתפתחות גם אפשרויות חדשות לתמיכה בתהליכים הטבעיים של הגוף.

לכן, למרות שהמחקר עדיין מתרחב, כבר היום ברור ש-HBOT הוא תחום בעל בסיס מדעי משמעותי, הממשיך להיחקר במגוון רחב של מצבים רפואיים. כל מחקר חדש מוסיף עוד חלק להבנת הדרך שבה הגוף מתמודד עם דלקת ומתקן את עצמו.

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/35173631/